הפגנה

'האמנות להפגין' דורשת את מקומה בכוח. מנקודת מבט אבולוציונית חברתית נדמה שאם תחילה היינו במצב הישרדותי, הרי כעת מן הראוי שנצא אל הרחוב ונשפוך את כל שעל ליבנו. אנחנו בשלב ההפגנות. אך הן הפכו לשגרה. הפגנות כרוטינה לפורקן, לקול מענה, לשיח חרשים. לעדר. הפכנו לקבוצת ספורט ליגה ב' שלעולם לא תעלה שלב. אך גם לא מוותרת. פוקדת בכל שבוע את המגרש ונותנת את הטוב ביותר שלה.
מה קורה לאותה קבוצה כפרט? היכן ההפגנות הפרטיות של כל אחד ממרכיביה? (מלבד ברשתות החברתיות) האם צעקתם\נו רלוונטית? ומה מקומו של האמן בשלב האבולוציוני הזה? האם הוא הממריד? המגיב? המגרה? הנוקם? המתעלם בהפגנתיות? הכיצד זה משפיע על עבודתו והיכן הוא ממוקם בתפר שבין אמן 'מציג' לאמן 'נוקט עמדה'?
בתערוכה הנוכחית אני מזמין אתכם לפגוש יצירות הבאות לחזק את ידכם ולצאת אל ההפגנות הפרטיות של כל אחד מכם. לחשוף את ההפגנה הפנימית ביותר שלכם. לא מאבק חסר סיכוי ולא ניצחון. הפגנה. -- יחזקאל לזרוב

עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה
עזה 13 - הפגנה